בהמשך לשני הגיליונות הקודמים (פרק א׳, פרק ב׳), שתיארו את ראשיתם של "חוגי חן למשנת חב"ד", גיליון השבוע יעסוק בקטעים מתוך הנאום שנשא הרב אברהם חן במעמד קבלת הפנים שנערכה לכבודו בשנת תרצ״ז, לציון מינויו לעמוד בראש בית מדרש הרמב"ם בירושלים.
בית המדרש החדש הזה שימש כבסיס ממנו לימד הרב חן תורה והפיץ את רעיונותיו, וממנו יצא לדרך שיעור החסידות בליל חמישי, שהפך עם הזמן לכוח מרכזי בהפצת מעיינות החסידות חוצה.
יש לציין עוד הפעם כי הנאום נרשם בידי קצרן ומשקפים את הדברים כפי שנאמרו בעל פה, ולכן סגנונו נותר קרוב לדיבור החי והאותנטי של אותו מעמד.
אני מודה לכל אלה שחלקו לי את הכבוד הגדול שאינו מגיע לי בשום פנים ואופן. אני מודה בייחוד לרבנים הראשיים שהטריחו את עצמם לבוא מעיר אחרת הנה. אני מודה לכל אלה שטרחו הרבה ועסקו בבניין, בייחוד לאלה שעמלו יותר מכפי האפשרות לברוא דבר יש מאין, אם יש כבר יש, עדיין ספק בדבר, אבל שזה מאין זה ברור.
רבי בנימין, כפי שאמר כאן הרב ברלין, היה הראשון שתבע את חלומו. הלוואי שחלומו יתגשם. גם ד״ר קופמאן, עם מי שנתידדנו לא מזמן, הרגשתי אני והרגיש הוא כי איזה נימה משותפת, נימה סתומה בינינו. יזכרו כל אלה שהשתתפו בענין זה בכל כך טהרה ומסירות. גם הרב ברלין היה אחד מאלה, לא מהאחרונים, שהשתתף בדבר. הרב פישמן היה אחד מאלה, ד״ר וויינברג. אם השמטתי אחד מאלה החשובים שעסקו בדבר, יסלחו לי משום כמה וכמה טעמים.
אבל כמה הייתי מאושר אילו לא הצטרכתי עכשיו לדבר כלל משום כמה וכמה טעמים, ראשונה, פשוט, אני חושש מאוד, שנאומי עכשיו יהיה שובר לא על כל התהילות והשבחות שפיזרו לי, אלא יראו שהדבר איננו כל כך נורא. העליתם אותי למעלה רמה שכזו שלא חלמתי אפילו עליה…ואני ירא מאוד באמת מכל הטאראראם ומכל הטראסק, שבכלל איננו שייך לי. אפשר גם אינני ראוי לכך…
ועוד דבר. קשה יהיה לי לדבר משום כמה וכמה טעמים. בנימה אחת עמוקה נגע עכשיו הרב זוין. ועוד, לכל מתפלל אמרו חכמינו, דע לפני מי אתה עומד. וה״דע לפני מי את עומד״ זהו הקדוש ברוך הוא, זהו הביטול בפני האין-סוף, זה מגדיל את האדם, זה משחרר את האדם, מנטל הכובד של היש. במדה שיש אצלו הרגשת היש, במידה זו בדיוק ובמכוון הוא אבוד, כמו שהוא הדבר במחלות ידועות, כידוע לרופאים, שיש מחלות שרק כשאדם מביט על עצמו כמו מן הצד הוא כולו כעין דבוק באדם, וכמו כן יש במידה הרוחנית של האדם, האדם זוכה לעלייה במדה מה, משעה שהוא משחרר את עצמו מ״האני״ שלו, מהעצמיות שלו, אז הוא נעשה אדם. זהו הצעד הראשון.
ואם כן, ה״דע לפני מי אתה עומד״ מאשר ומרומם את האדם, עושר גדול לאדם שיש לו כוח כזה בפני מי להשתחוות, עומדים צפופים ומשתחווים רווחים. אמר הבעל שם-טוב, כשעומדים הם צפופים, אבל כאשר הם משתחווים, הם רווחים. התענוג ישנו רק מהשתחוויה, אבל לא מהשתחווה לפני אדם.
אבל יש עוד ״דע לפני אתה עומד.״ כל העולה על הדוכן יש לו מזהיר שאומר לו ״דע לפני מי אתה עומד.״ וכאן הדרכים כבר שונות. שארו בעצמכם, אני אדם, אם לא הייתי חושש שאאבד את רבנותי בבית המדרש על שם הרמב״ם, הייתי אומר פשוט, אדם פשוט עומד לפני קהל של ראש, כולו ראש, קהל שאין לו רגליים…לפני סופרים, חכמים, משוחי המילה, גדולי המדע, גאונים, מה אני ומה חיי, כי אני אבוא בתרמילי הפעוט והקטן ושאתם מרוממים אותי לאיזה שיא. כשנופלים מן השיא, הרי הנפילה ממש מסוכנת.
אבל מצד שני צריך אדם להיזהר מאוד כשהוא עומד בפני גדולים, שלא תתמזמז עצמיותו. כמה שיש לו. אימה, כל אימה מרסן את הזרם היוצא מן הלב ומן המוח. חכמינו אמרו, חרדה מסלקת את הדמים, וכלל לדבר בנימין של משי יותר מהדקים (מכוון) לפשתן, משום שהם עוד דקים. הרי כשיש לך גדול וגדולים העומדים על גבך, הם נוטלים ממך את שלך ויש לזה סכנה גדולה. מצד אחד יכול האדם לבוא לידי ביטול אותו הגרעין, שרק בשבילו ראוי האדם לקרא בשם ״אדם,״ העצמיות שלו, המקוריות שלו, כמה שיש לו. אבל אי אפשר להיות משוחרר מהגדולים העומדים על גבו ויש פחד שיתמזמז לגמרי. וזה החשבון שאני אומר.
הרב ברלין קדמוני בהערה, שלא אאריך בדבריי הוא ומשום כך הכריז שנאומי יהיה בשבת, להאריך בוודאי לא אאריך. מה שאני מדבר עכשיו זה רק עניין של תפילת ״הנני העני,״ המוסף יהיה אחר כך. אבל תפילת ״הנני העני״ שהחזן אומרת כשהוא עומד להתפלל.
יש ב״דע לפני מי אתה עומד,״ לא רק לפני מי אתה עומד, אלא גם לפני מה אתה עומד…זכות היא מצד אחד לאדם שתהיה לו תחילה אחת תחילה. האדם מתעלה ומתחדש בשעה שהוא עוזב מקום אחד והולך אל מקום שני. זהו לא מקרה ולא קללה, שכל הגדולים שלנו צריכים היו לשנות את מקומם. ״לך לך מארצך ומבית אביך״ נאמר לאברהם הראשון, משום שהוא צריך להיות אחר, להתיילד מחדש. ולהתיילד מחדש במקום הראשון אי אפשר וצריך לשנות את המקום.
אבל יש גדולה מזו. יש כשאתה עומד לא רק לפני מקום חדש, אלא גם לפני דבר חדש, לפני מה חדש, לפני איזה מין ״מה,״ שעדיין לא היה. וזהו כבר עניין אחר. זה מטיל עליי מצד אחד אחריות גדולה, ומצד שני - לא אכחיש - יש רגעים שאני פשוט מפחד מן הדבר, מן היצירה שעדיין לא נוצרה, שצריכה עדיין להיווצר.
דבר חדש יש לו עוד עניין. שתי נקודות יש בחיים: ההתחלה והסוף. מן הרצועה, מן הנקודה הראשונה, מן הלידה לנקודת המיתה, שגם את זו צריך אדם לזכור. ישנם נקודות, וכל מאורע זוהי נקודה שמזכרת את האדם כמה שכבר עבר את הרצועה וכמה עליו להמשיך את הרצועה. כל מאורע ומאורע, ובייחוד מאורע של דבר חדש. יש מאורעות באדם שהמה חוצצים את הזמן ל״מכאן״ ו״עד כאן,״ ל״עד כאן״ ו״מכאן.״ כמו שיש רגעים כאלה בחייו של כל אדם ואדם. ואז מתעוררים אצלו כל הנקודות שבחייו, ואז מתעוררים אצלו כל המאורעות שבחייו.
ישנם אנשים גדולים שזכו לחליפות גדולות, למאורעות גדולים ולשינויים גדולים בחייהם. ישנם אנשים גדולים. אבל אפשר שהיו להם נקודות גדולות בחיים. וכל מעבר חדש מעורר בהחלט את אותן הנקודות.
אזכיר רק, כדי להזכיר שוב דבר תורה. יש מאמר שעמדתי עליו כמה פעמים: בשעה שעמדו ישראל על הים ואמרו שירה. אמר רבי עקיבא - זה מובא בילקוט שמעוני ובמדרשים אחרים - בשעה שעמדו ישראל על הים ואמרו שירה, שמתחילה ב״אז,״ לבש הקדוש ברוך הוא טלית, ובמקום אחר אמר טלית שכולה תפארת, שעליה היו חקוקים כל ״אז״ שבתורה, כל המקומות שכתוב בהם ״אז.״ הפירוש של הדבר, יש מאורע שאינו עובר גם אחרי שהמאורע הפיזי הלך, הוא נשאר חקוק בטלית, המאורע הזה נקרא ״אז״ לדורות. יש מאורע כזה שמעורר את כל ה״אז״יים שהיו. גם לי יש עכשיו רגע כזה שמעורר בי את כל ה״אז״יים שהיו בעולמי, הם מתעוררים בהחלט כשאני עומד על דבר חדש.
כבר הקדימו לדבר על הדבר שאנו חפצים לברוא. אנו יודעים שכל ישראל וישראל גדולתו נתגדלו על ידי חלומות. כמה מקום תופס אצלנו החלום מן חלום יעקב, חלום יוסף בן יעקב, שחלומו היה נועז, ירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו. ואלמלא היה אצלו חלום נועז לא היה משנה למלך. יש לנו עכשיו נימה סתומה, לברוא דבר שכל אחד מאיתנו מרגיש שחסר. אם יש לנו כוח להגדיל את ה״מה״ זה ספק. (אף על פי שהורגלתי באכזבות, בוודאי ההקטנה תבוא.)
על לשוני ישנן מילים, אני חושש וירא להביע אותן, משום שזהו אולי דבר נועז ביותר. אבל כולנו מרגישים, כי יש לנו צורך בפינה לנשמה, בפינה לרוחה של היהדות. אל יחשוב שום איש שיש לנו איזה מחשבה לתת יתרון למחשבה ולעיון על המעשה. לא ולא. לפנינו מאמר אחד קטן שיש בברכות. רבי תנחום אמר, אם קרא אדם קריאת שמע כל חייו לא קרא פעם אחת, הרי כאילו לא קרא ״שמע״ מעולם. הדבר הזה מעורר אצלנו מחשבות עמוקות מני תהום. אל יאמר אדם ואל יתהלל אדם שהוא יכול לחיות רק ברעיונות מופשטים, דבר שאי אפשר. מימי פילון היהודי עד האחרונים שבנו שחפצו להם נחלה חדשה לניצוץ הישן. גם שמן צריך להיות חתום בחותמו של כהן גדול. ואם יעלה בידינו לדלות איזה ניצוץ של אש, איזה ניצוץ קדוש מאת המאורות הגדולים שיש לנו, יהיה זה שכרינו.
כדי לא להיות כפויי טובה, אקצר ואני רק אברך. אני לעצמי אני תפילה, והתפילה הזו היא תפילה גדולה, והפעם היא יוצאת ממעמקי לבבי, שלא אכשל לא בדבר הלכה ולא בדבר אגדה ולא ישמחו בי חבריי מצד זה ולא יצטערו בי חבריי מצד שני, שתהיה מלאכתנו מלאכת שמיים ותהיה שכינה שרויה על עבודתנו. אם אני אצליח או לא, זהו דבר שהזמן יראה. אתם עושים את הבניין, אתם חפיצים לברוא כעין מקדש מעט לצניעות של המחשבה. אלוקים מושיב יחידים ביתה. ישנם אנשים שהם יחידים, לא אנשי השוק, לא אנשי הרבים והם יכולים להיות יחידים.
ויוותר יעקב לבדו, אמר הרבי הזקן, יעקב לא היה פחדן, הוא היה יכול להוותר לבדו. ישנו עניין של יחיד. אם כולם דיברו הפעם על חסידות ואותי עושים פתאום לחסיד של חסידים, לשותף של יצירת אחד הגדולים, אחד מהחביבים הביע במפורש או לא במפורש שהוא מקווה לאיזו ניאו-חסידות. לא אני האיש שראוי לכך. אבל אזכיר רק את הדבר במה שנוגע ליחיד, ליחידים, למושיב יחידים.
ישנם מרגליות, אוצרות פתגמים. הוא אמר, שצדיק ורשע זהו לא סכום של מעשים, כמו שהייתה הלכה מאז ומקדם, צדיק שעשה כך וכך מצוות, רשע שעשה כך וכך עבירות. הראשון שאמר, כי המצוות והעבירות לא נמנות לפחות, אלא נשקלות. זהו כל כך הבדל גדול בין משקל ומניין. רמב״ם אמר: יש מצווה אחת ששקולה כנגד אלפי עבירות. ואין זה דבר שבקביעות, לא מצווה זו ולא עבירה זו, אלא איך נעשה הדבר. הרמב״ם והאדמו״ר הזקן. דרך אגב אם יש איזה זיווג בין חסידות לרמב״ם, אם הייתה מוצלחת או לא, אבל הזיווג היא בתעלומה המשותפת בין שני הזרמים האלה. הוא אמר שצדיק ורשע זהו שם תואר, כמו חכם וטיפש. אין זה עניין של מעשים. יש תכונה של צדיק ויש תכונה של רשע וזהו דבר שאיננו. הרמב״ם אומר ב״מורה נבוכים״ שאחד הוא שם התואר במספר.
יש עוד דבר מזה. יחיד זהו לא דבר של מספר, זהו גם כן דבר של תואר. יש יחיד ולא יחיד. כשהפילו את אברהם אבינו לתוך כבשן האש, ירד עליו גבריאל. יחיד בעולמו. זהו עניין של ״להיות יחיד.״ עניין של תואר. ואותו העניין יש גם בדבר הזה. ואותו השני שהוא שייך לימי הספירה ושהוא נהרג בימי הספירה על קידוש השם, הראשון למוסרי נפש, רבי עקיבא יצא נשמתו גם כן ב״אחד,״ זהו עניין של אחד. אחד זהו לא רק יסוד מטאפיזי, אלא יסוד מוסרי. אחד כינוסו של יעקב, אחד כינוסו של בניו, הכינוס בעצמו של כל אחד ואחד זהו השאיפה הסתומה, השייכות לרמב״ם.
כל אלה הדברים הם רק בזה, הרמב״ם הוא אחד שגילה את המושג שאין לו גוף. ולעת אתה לעניינינו אין לו עדיין גוף דמות, אין עוד היש האמיתי. נקווה שהבניין יקום, שנזכה, כמו שאמר הרב מרגולין, שנזכה בפגישה השניה בשעה שנוכל להראות מה שכבר עשינו, נזכה להיפגש כל כך כאחים, כידידים, כמו ברגע ראשון זה.
ציון היא לא רק טריטוריה, ציון זהו סדר עולם חדש. אין שום אחד אפילו מהחמרנים שלנו שיאמר שזהו די שתהיה לנו ארץ. הארץ הוא רק הכלי, כמו שהארון הוא לא העיקר אלא הארון הוא העיקר ללוחות, וכמו שהלוחות אינם העיקר אלא הכתב והמכתב. ומשום כך כשאנו עומדים במזל של תחייה, השאלה של תחיית הרוח, רוחו של ישראל עומדת ובכל הדרכים.
למלך היה ספר תורה מיוחד. אנו עומדים במזל של ספר תורה של המלך. כל השאלות שיש בעולם, שאלת מלחמה ושלום, שאלת יחיד ורבים, שאלת עבודה, כל אלה צריכות להיפתר ברוח התורה. ולכן צריכה להיות גם הלכה. אם כך נעשה - נקווה שנצליח, אתם ואנו.