ב״ה.
ט׳ כסלו תשפ״ה.
שלום וברכה,
לציון תחיית "חוגי חן למשנת חב"ד" בעז״ה – פלטפורמה ייחודית להפצת תורת חב"ד באופן המותאם לאנשי רוח, הוגי דעות ואינטלקטואלים – ברצוני להקדיש את הגיליונות הבאים של "כתבים" לפריסת תולדות השיעור המיתולוגי הזה.
במשך קרוב לשישים שנה, עמד בראש שיעור זה הרב עדין שטיינזלץ ז"ל. בלילות חמישי, התכנסו תלמידים, הוגים ואנשי מעשה לשמוע את שיעורו, שנמסר במסירות והתמדה יוצאות דופן. לצד הפרסום ההיסטורי של ספר הקן בשנת תשכ"ט (1969) – שבו נפרשו רעיונות עמוקים מחסידות חב"ד – החל מרכז שטיינזלץ בשנים האחרונות לפרסם קובצי שיעורים מאותו מחזור היסטורי של שיעורי ליל חמישי.
אך כדי להעריך כראוי את מקומו וחשיבותו של שיעור זה, יש לשוב לשורשיו – אל שנת תרצ"ז (1937) – ואל הגעתו לירושלים של הרב אברהם חן, אחת מהדמויות המרתקות והלא-שגרתיות בנוף המחשבה החסידית במאה ה-20.
בית מדרש הרמב"ם: חיבור בין מחשבה חסידית לפילוסופיה מודרנית
בהגיעו לירושלים, מונה הרב חן לעמוד בראש "בית מדרש הרמב"ם" – מוסד חדשני שנוסד במטרה להוות מרכז לימוד ולשיח פילוסופי-יהודי מעמיק. המטרה לא הייתה רק להנחיל ידע, אלא גם להנגיש את מחשבת ישראל בכלל ואת מחשבת החסידות בפרט, לקהלים חדשים – אנשי רוח, אינטלקטואלים, סטודנטים וחוקרים – במטרה להציג את היהדות כמתווה דרך רלוונטי לאדם המודרני.
במסגרת תכנית הפעילויות של בית המדרש נערך גם שיעור חסידות קבוע בליל חמישי – שיעור שהפך עד מהרה למוקד משיכה עבור כמה מהאינטלקטואלים הבולטים של התקופה. יש להניח כי השפעתו של מוסד זה, ומעמדו של הרב חן בתוכו, הניחה את היסודות לשיעוריו המאוחרים של הרב עדין שטיינזלץ.
קבלת הפנים לרב אברהם חן: מילים של חזון והוקרה
לעת עתה, ברצוני לשתף חלק מהנאומים שנישאו במעמד קבלת הפנים החגיגית שנערכה לכבודו של הרב חן עם הגעתו לירושלים, ביום ג' באייר תרצ"ז (13 באפריל 1937). האירוע, שהתקיים בהשתתפות רבנים, פרופסורים, אנשי רוח ומנהיגי ציבור, שימש לא רק כהכרה בכבודו של הרב חן, אלא גם כהצהרה על חזון המיזם החדש.
הנאום הראשון נישא על ידי "רבי בנימין" – שם העט של הרב יהושע רדלר-פלדמן (1880-1957) – אחד מהכוחות המניעים מאחורי הקמת בית המדרש. רדלר-פלדמן היה מהוגי הדעות המרכזיים בציונות הדתית ועסק במיזמים תרבותיים רבים שהיו חלק מהמאמץ להעמיק את התודעה היהודית בציבוריות הארצישראלית.
הנאום השני נישא על ידי הרב מאיר ברלין (בר-אילן) (1880-1949), מהמנהיגים החשובים של תנועת המזרחי, ומי שעל שמו נקראה אוניברסיטת בר-אילן.
יש לציין כי הנאומים הללו נרשמו בידי קצרן ומשקפים את הדברים כפי שנאמרו בעל פה, ולכן סגנונם נותר קרוב לדיבור החי והאותנטי של אותו מעמד.
נאומים אלה לא רק מספקים לנו תיאור היסטורי חשוב על הלך הרוח של אותה תקופה, אלא גם מאפשרים לנו להבין את גודל הציפיות שהיו מונחות על כתפיו של הרב חן עם כניסתו לתפקידו החדש. הוא נתפס כאדם שיכול להנהיג לא רק בית מדרש, אלא מהלך רוחני שלם, שיחבר בין יהדות מסורתית לבין שאלות העידן המודרני.
רבותי! בשם הועד המזמין לחגיגה זו אני מתכבד לקדם בברכה את רבינו הרב אברהם חן, את כבוד הרבנים הראשיים מתל-אביב ואת כבוד כולכם על שטרחתם ובאתם לחגיגה זו ונשמעתם להצעתינו.
הכבוד הזה בא כמובן בשורה ראשונה לכבוד רבינו הרב של בית מדרש הרמב״ם, באשר אותו אתם מכירים ויודעים בצורה זו או אחרת ובשעה שאת המוסד המזמין, בית מדרש הרמב״ם, אין אתם יכולים עוד להכיר מפני שחדש הוא ולכן יש גם נחיצות לייחד את הדבור על המוסד, להציגו לפניכם בפעם הראשונה. אמנם השם ״בית מדרש הרמב״ם״ מדבר בפני עצמו ואינו זקוק לשום המלצה. ראוי השם לנושא והנושא לשם וראוי נושא השם שנייחד בית מדרש מיוחד בירושלים לכבודו.
אך עם כל זה מתעוררת השאלה מה היא המהות של ביהמ״ד החדש, מה הוא התוכן שבו הוא רוצה לעסוק ומה ראו המיסדים לדבר הזה. וכאן יש אולי מן הצורך להקדים איזו הקדמה ולברר את השרשים של הדבר. ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״, דבר זה נתאמת באופנים שונים גם בדורות האחרונים. ועם כל זה בא בזמן האחרון גם קו חדש לדבר הזה. בא קו זה על ידי גידול כוחות רוחניים בירושלים, כוחות רוחניים הממזגים את תורת ישראל עם השכלת העמים. גדל מספר האנשים המתיחסים על האינטלגנציה הדתית. במדה חשובה האינטלגנציה הדתית בירושלים היא בעלת משקל כזה, שאולי איננו במציאות בשום עיר אחרת בעולם. אבל גידול כזה מחייב גם לפעולות, לתוצאות, להשפעה, להסתעפות של כיוונים וזרמים. אך במציאות לא הרגשנו בדבר הזה.
כאן לא אגלה טמירין אם אזכיר שבשנים האחרונות נעשו כמה נסיונות להפעיל, לשתף, לרכז את הכוחות האלה. נוצרה לפני שנים מסבת חברים מן הכוחות האלה שהיו נפגשים כפעם בפעם באופן קבוע - פעם בשבועיים, פעם בשלשה שבועות היו מזדמנים למסבה אחת, היו דנים על שאלות שונות. במסבה זאת היה בודאי מן העונג הנפשי, הרוחני החברתי. אך דבר אחד כמעט שלא היה, העיקר כמעט שלא היה והן התוצאות.
כאשר השתתפנו במסבות האלה אפשר שעמדנו גם על צד אחר שבדבר. המסבות האלה עמדו במזל של ההסבר הרציונליסטי, חפצו להבין את היהדות לאור התבונה. המסבות האלה פתחו את ההיסטוריזמו שהוא ג״כ פחות או יותר בא״י נאמן לתפיסה הרציונליסטית. אך המסבות האלה הזניחו שני כוחות הנפש שהם חשובים עד מאד: את הרצון ואת השירה - לא השירה בחרוזים, אלא בהיקף יותר גדול.
והנה מן החוג ההוא שהקיף כמה וכמה כוחות נפרד בזמן האחרון חלק חלק מהם פנה לצד הרצון, רצה לפעול ולהפעיל ומן אותו החלק יצאה ״האגודה למדעי היהדות״, שלמרות כל הקושי שהיה בזמן האחרון הגשימה איזה דברים של רצון ושל יצירה. נפרדו עוד איזה אנשים. אינני מתכוון לפרוד רשמי, אלא לכיוונים. היה חלק שרצה לפתח את שירת היהדות, שלא הסתפק לא בהלכה מצד אחד ולא בהסבר רציונליסטי מצד שני, אלא רצה גם להתקרב לתוך תבנים אחרים של היהדות. וגם חלק זה הביא ליסוד בימ״ד הרמב״ם. אני אומר, גם חלק זה, כי יש לדבר הזה גם אספקט אחר. ומשום שהאספקט השני הוא רב התוכן ורב ההיקף אדבר בקצרה גם על זה וגם על זאת.
ההופעה השניה אינה קשורה בתנאי הזמן והמקום ואני מתכוון להופעה קדומה יותר מאשר זו שדברתי עליה עד עכשיו. אני מתכוון לחסידות. אתם כולכם יודעים כי החסידות לא היתה חטיבה אחת מיום בואה לעולמנו ועד היום. ואין אני רואה צורך להאריך בזאת. אבל תכונה אחת היתה לה מאז ועד היום: בחירת חכם או צדיקים, כמו שקוראים בחסידות, והתקרבות אליו עד דבקות הפרשת החכם מן החיים הרגילים, יעוד החכם לעסוק במה שלמעלה מן החיים הרגילים ורצון לקבל ממנו בענינים אלה.
ואם נזכר בפגישות אישיות בענין זה בשנים האחרונות, אני רוצה להזכיר שנים שהלכו לעולמם. את הרב שפירא זצ״ל, מיסד ישיבת חכמי לובלין. אני רוצה להזכיר איך שהוא דבר אתי לפני שנים אחדות על הרב אעפ״י שהוא נחשב לגאון, אבל היתה החלטה שבלב להתקרב לחכם.
על החסידות קמו מערערים וגם עמדו לה מעריצים גם בדורות האחרונים עם כל זה קמה כפעם בפעם השאלה, האין לקבל את הטוב מן החסידות בלי יותרת הכבד של נסים ונפלאות. וגם מחשבה זו הביאה ליסוד בימ״ד ע״ש הרמב״ם. אלא שעצם קריאת המוסד על שם הרמב״ם מצד אחד ועצם הזמנה זו של רבינו הרב היקר אברהם חן מצד שני מוכיחות שיש כאן השאיפה להתמזגות. אין אנחנו מודים בשלטון השכל, אבל אין אנחנו רוצים להכנע רק למרותו, אלא אנחנו רוצים גם בזאת וגם את זאת.
יש עוד גורם שלישי, שעליו אדבר רק קצרות. הזכרתי קודם את האגודה למדעי היהדות והתוצאות מזה. באותו מוסד עשינו עוד איזה דבר. ערכנו מסבות לא כדוגמת המסבה ההיא שהזכרתי, אלא יותר מסבות לפרחי תלמידי חכמים, לצעירי הדור. ומה ראיתי מתוך הנסיון של החיים, כי חסרים אנו בחובנו איש בעל שאר רוח. פה הרגשתי כמעט באופן פסיכו-פיזי, שבירושלים הגדולה, ירושלים הקדושה צריך להיות מרכז רוחני צנוע ובמרכז הזה צריך להיות קבוע אחד מטובי הכוחות הרוחניים והמוסריים שישנם עכשיו בעולמנו לשם השפעה רוחנית מוסרית ואז נתנו את עיננו ברבינו ולאשרנו נענה לבקשתנו.
אולי יחפצו עכשיו על תכנית של ביהמ״ד בימים הקרובים אבל הפרוטרוט הזה הוא ענין בפני עצמו ויפורסם במיוחד.
ועוד כמה מלים על רבינו בעצמו. כמובן שלא אטרח להציגו בכל מלוא שעור קומתו, כי זאת יעשו בודאי אחרים, אלה המכירים אותו יותר טוב ממני, עוד מחו״ל. אבל רוצה אני לסיים רק בדברי מדרש אחד ממדרש קוהלת, שהוא הולך ונשנה בכמה מקומות במדרש. האגדה על רבי חנינא בר דוסא. אתם יודעים את היחוס שלו, שהיה עני הגון שהסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. והנה בשנוי נוסח אנחנו מוצאים את האגדה הזו גם במדרש שיר השירים.
הוא ראה בני אדם מעלים עולות ושלמים, נדרים ונדבות לירושלים וגם הוא רצה להעלות את שלו. אבל מה יעלה ויש לו רק קב חרובין מערב שבת לערב שבת? יצא למדברו של עיר ומצא שם אבן גדולה, טפל באבן, סיתת אותה ועשה כל מיני דברים עד שעשה אותה לאבן יקרה, אבן יפה, אבן חן ורצה להעלות את האבן הזאת ירושלימה. אבל האבן היתה כבדה וקשה בשבילו ולא היה יכול גם לשלם שכר סבלות. נזדמנו לו חמשה מלאכים בדמות בני אדם והם העלו את האבן ירושלימה. וכשבא הדבר לפני לשכת הגזית אמרו לו: רבינו, נראה שמלאכים נזדמנו לך כדי להעלות את האבן הזאת ירושלימה.
גם אנו, ביהמ״ד ע״ש הרמב״ם, חפצנו להעלות אבן טובה, אבן יקרה, אבן חן את הרב חן ירושלימה. והדבר היה קשה כמו לחנינא בן דוסא. וגם לנו נזדמנו מלאכים טובים בדמות בני אדם. לא אפרוט פה בשמותיהם, כמה מהם יושבים אתנו פה באולם זה. הם עזרו לנו וסייעו לנו להעלות את אבן החן הזאת ירושלימה. ירושלים אכן חן עם הרב חן, ירושלים שמרו עליו, גבור…הרבי לו יקר וכבוד…
אדוני הרב חן הערב, רבנים ראשיים, רבנים ואורחים נכבדים. נאה לו לפותח הנכבד שהוא התחיל בשבחו של המוסד החשוב אשר הרב הנכבד שבא להשתקע בקרבנו ינהל אותו. רבות עמל רבי בנימין במוסד החשוב הזה ולגדולות הוא מקווה ממנו. אבל יסלח לי הפותח הנכבד עם אגיד כי רובם דרובם של הנאספים פה באו לא רק לכבוד המוסד כי אם בייחוד ובעיקר לכבוד הרב הנכבד שהוא יהא נושא המוסד הזה ומרוממו.
ובאסיפה חשובה זו יש לראות גם כבוד התורה וגם אהבת התורה - כבוד התורה מכל אלה שלא ידעו את הרב חן וסגולותיו הנכבדות, שמעו את שמו, נהנו מכתביו ומאמרותיו והם באו לקבל את פניו, לראות ולהראות, למען יוכלו בשבתו בקרבנו להיות קשורים אליו ולהיות משומעי לקחו. אם באים לכבד אדם גדול בתורה, במחשבה, בשירה, ביראת שמיים, בוודאי שיש בזה משום כבוד התורה.
אבל רבים הם פה אלה שבאו מתוך ידיעתם וקרבתם אל הרב הגדול בערי הגולה, אלה היודעים אותו מקרוב, אלא שנהנו מאורו באותם המקומות שבהם גודל, חונך, וכיהן ושרת בקודש. יש בזה משום אהבת התורה, שהם כל כך מסורים אליו ומעריצים אותו. וגם הדבר הזה הוא לא כל כך רגיל בימינו אלה, כי גדול הוא הרב חן יותר מכפי הרגיל.
המטבע של אברהם זה יש בה צדדים הרבה ואינני חושב שינעם לו לשמוע שבחיו בפניו. הלוא אחד משבחיו הוא כי הוא בן לגדולי החסידים ופה מביטים עליו גם כרבי, כרב לחסידים, ואם כי אני מתנגד בן מתנגדים אינני חושב שזוהי המידה החסידית לספר שבחים בפני אדם. ולא הייתי חפץ לגרום לכך שהרב יסתום את אזניו מלשמוע את דיברינו. אבל על תכונה אחת המציינת את הרב הגדול הזה יש לדבר ולא גם דברים מעטים.
מלבד אחד היחיד שאיננו בקרבנו, שזכינו להנות מאורו בחייו ומקווים להנות מכתביו ולדובב את שפתיו - ביום הזה רב חן הוא היחיד אולי בדבר הזה שהוא ניגש לא רק אל הקודש, אלא גם אל החול ומקדש אותו. מאמריו הרבים ומחשבותיו העמוקות מקיפים לא רק עניינים הנקראים בשם בעיות היהדות ושאלותיה, אלא הוא מגיב, מבאר, מתעמק ומסביר גם שאלות אנושיות בהיקף הכי גדול, שאלות שהן שייכות לא לעם אחד - אפילו לא לעמינו, לא לדור אחד - אפילו לא לדורנו, שאלות עמוקות מאוד על אהבה ועל שנאה, על השלום ועל המלחמה, על אחווה ועל פירוד, אותם הדברים שאין אנחנו רגילים לקרוא על אודותם ולשמוע על אודותם מאת חושבי מחשבות בישראל - אפילו לא רבנים.
ופה יש לפנינו רב בן רב, גדול בן גדולים, חסיד ממשפחת החסידים, אחד מן המשפחה הנקראת בצדק ״קן נשרים״ והוא ניגש לבאר את אותן הבעיות הגדולות מנקודה עמוקה מתוך מאמרים של חז״ל ומתוך מאמרים של התורה, והדברים האלה, שהם דברים של כבשונו של עולם, שהננו רגילים כרגיל לקרוא אותם בספריות של אחרים, פתאום מקבלים לנגד עינינו אור הקודש, אור הגנוז בדברי חז״ל, אור הגנוז בין מאמרים רבים, אשר רק יד של אומן, שכל חריף, כוח גדול, דולה אותם ומעמיד אותם נגד עינינו בצורה כל כך יפה, בסגנון כל כך בהיר.
ובדבר הזה יש לפי דעתי משום גדולת התורה, שאנחנו צריכים בימינו אלה. עם ישראל הולך ומתרחב, לא רק בשטח ובעבודה, אך גם המחשבה שלו צריכה להיות יותר רחבה, יותר עמוקה, יותר גדולה ומקיפה. וברוך אותו האיש שהוא מגלה לעינינו את הדברים הגדולים האלה מתוך אמונה ומסירות, מתוך ידיעת התורה הגדולה ומתוך מסירות גדולה לקדושת התורה.
אולי בזה יש צד שווה בין הרב הגדול שאנחנו באים לכבד אותו ובין אותו הענק אשר שמו נקרא על אותו המוסד, אשר רב חן ישרה בו. הלא הרמב״ם זה הוא סמל היהדות, יהודי אשר התעמק בכל הבעיות של האנושיות כולה. והנה כולנו מקווים שבשבתו של הרב חן בקרבנו יעשה רושם לא רק בתוככי ירושלים עיר הקודש, כי אם גם בשבתו על התורה ועל הספרות מתוך מנוחת הנפש ומתוך שלוות הרוח יעשו דבריו רושם גדול בעולם היהודי ובעולם היהדות. אנחנו בטוחים שהרב חן ימצא חן. אנחנו מתפללים שנהיה יודעי חן. ברכתינו היא אליו ברכה לא של משרה גדולה ולא של עבודה חרוצה, אלא של השפעה, השפעה בהקף ובהשפעה בעומק.
בגיליון הבא של "כתבים" אשתף בעזרת ה' נאומים נוספים מהקבלת הפנים הזו.