בהמשך לגיליון השבוע שעבר על ראשיתם של "חוגי חן למשנת חב"ד", נשוב למעמד קבלת הפנים שנערך לכבוד הגעתו של הרב אברהם חן לירושלים בתרצ״ז, לצורך הובלת בית המדרש החדש שהוקם – "בית מדרש הרמב"ם".
השבוע אני שמח להציג קטעים נבחרים מהנאומים שנשאו רבה הראשי האשכנזי של תל אביב, הרב משה אביגדור עמיאל (1882-1945) ורבה הראשי הספרדי של תל אביב הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל (1880-1953), וכן את הנאום המלא של הרב שלמה יוסף זוין (1886-1978).
יש לציין עוד הפעם כי הנאומים הללו נרשמו בידי קצרן ומשקפים את הדברים כפי שנאמרו בעל פה, ולכן סגנונם נותר קרוב לדיבור החי והאותנטי של אותו מעמד.
נתאספנו כאן בשביל כבוד התורה, וכבוד בית המדרש החדש, בית מדרש על פי עומק הדברים, מדרש לתורה, בית מדרש על שם הרמב״ם, ענק הרוח שאין דוגמתו בכל הדורות ובכל הזמנים, - ובצדק אמרו עליו ״ממשה ועד משה לא קם כמשה״ - ובשביל חברינו הרב חן הבא לכהן בבית מדרש זה…
אנחנו שמחים מאוד שיש לנו עכשיו הזדמנות לתת כבוד לתורה, לאחד מגדולי ישראל חברינו הרב אברהם חן, שבאמת הוא אחד מן המצוינים שבדורנו הן בתור איש המחשבה, הן בתור הוגה דעות והן גם בתור משורר, משורר אהבה, אהבת השם.
כולם יודעים שהרמב״ם היה פילוסוף, שהיה ״הנשר הגדול בתלמוד״ שאין דוגמתו, אבל לא הכל יודעים שהרמב״ם היה קודם כל משורר בחסד עליון. את זאת גילה אחד המתנגדים הכי גדולים שלו בעבר - הראב״ד. לפני שנתיים הרבו לדבר על הרמב״ם. איש לא הדגיש אותו בתור משורר, אלא רק בתור בעל שלטון השכל. אנחנו מוצאים את הרמב״ם דווקא בתור משורר, ואת זאת מדגיש מתנגדו הכי גדול.
כשהרמב״ם מדבר על אהבת השם ואומר שאינה נקנית עד שישגה בה תמיד, ובאהבתו ישגה בה. כשבא הראב״ד למילה ״ישגה״ אמר, איני יודע מה היא. והנה המתנגד הכי גדול של הרמב״ם מצא את התכונה העקרית של הרמב״ם. הרמב״ם התחיל את חיבורו הגדול בתורה שזוהי אהבת השם. הוא מצא באהבת השם לא רק ידיעה ומצווה אלא גם שירה, וזו הייתה שירת הנצח של הרמב״ם, כשכל ימי חייו היה דבוק בשירה ההיא. הוא היה משורר, אבל שר לא על פרחים ועל ציפורים, אלא הוא התרומם למדרגה יותר גדולה, הוא מצא את אהבת השם ובזה מצא את כל השירה שבעולמות העליונים ובעולמות התחתונים.
ולרב חן, שיש לו הרמוניה של הלכה ואגדה, של הוגה דעות ומשורר, הוא המתאים ביותר לבית המדרש של הרמב״ם, וכל הצמא לשמוע את דבר השם, וכל הצמא לשמוע דבר חדש ביהדות, וכל הצמא לשמוע את החסידות האמיתית, שהיא כולה אומרת שירה - כי מה היא החסידות החבדי״ת אם לא שירה של אהבת השם, ובאהבתו ישגה תמיד, שמצא את אהבת השם בכל מקום - וכל הצמא לדבר השם, ילך לבית המדרש ההוא שרוח הרמב״ם יהיה שפוך עליו שנשמע תמיד את שפתותיו דובבות בקבר, הנשר הגדול, הענק הגדול.
ואני מברך את חברינו הרב חן שבאמת יהיה כפי שאנחנו יודעים ״חן המקום על יושביו.״ והרב חן שהלך בגלות מארץ אחת לשניה - כי הן בתור רב ברוסיה והן בתור רב בצופוט שבגרמניה והן בתור רב בצרפת בפריז ובכל מקום ומקום נתן מחנו על המקום והמקום נתן מחנו עליו. הן המקום עכשיו כשהוא בא אל המקום בה״א הידיעה הוא בא לירושלים, המקום הכי קדוש והכי גבוה, שחן המקום בטח חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם, ובירושלים יביא את אהבת השם, שאברהם הראשון נטע בירושלים שם יֵראה, וזהו החידוש של החסידות. ה״שם יִראה״ כולם יודעים. אלא ה״שם יֵראה,״ שאנחנו מרגישים, והמקום הזה יהיה חן המקום על יושביו ובית המדרש של הרמב״ם יהיה בית מדרש לא רק לירושלים בלבד אלא לכל הארץ כולה, כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים.
…וביחס לדידי הרב חן אינני רוצה להרבות בתהילות מרובות, אבל אני רוצה לומר פסוק אחד, שהוא לדעתי מצרף ומזקק את שני המפעלים האלה…יפיפית על כן ברכך אלוקים לעולם.
שני צינורות ישנם למעמקי או, נאמר, למעייני המחשבה: הדיבור והכתיבה - הספרות. אבל לא הרי האמירה כהרי הספרות. יש בזה מה שאין בזה. יש באמירה הבעת הרגש החי שאינה מביעה רק את המחשבה שבלב, את עומק המחשבה, אלא גם את הרגש המלווה למחשבה, הרגש המצרף את המחשבה אל המעשה. אבל הספרות היא מבחינת אחרת. רבותינו אומרים: למה נקראו סופרים? על שהם סופרים כל אותיות שבתורה, מפני שעשו את כל התורה ספירות ספירות. והדבר הזה איננו יכול להיות בדיבור כמו שישנו בכתיבה, בשעה שהאדם משתקע בכל כוחותיו וכל כוחות מחשבתו, ואותה השעה ברגע אחד מתרומם למעלה מכל ההוויה העולמית אל עולם האצילות ומתוך התעלות הזאת מביט על ההוויה כולה כמו שהיא צריכה להיות ומביט על עצמו: בתור אחד מכלי שרת, מהשותפים של קיום העולם וקיום הבירה העולמית לא רק לזמנו הוא ולא רק לחוג מצומצם, אלא לדורות עולם. זהו ההבדל בין הדיבור והכתיבה.
אבל יש לכל אדם ואדם גם דיבור וגם הספרות, אבל לא לכל אדם יש חן של חסד מיוחד, שזהו מה שנותן חשיבות מיוחדת גם לאמירה וגם לכתיבה ולספרות. ואם אנו נוטלים מדבר את חינו, כאילו נטלנו את הנשמה, את הרוח, את מאור הפנים של אותו הדבר, אותה התמונה שאנו מציירים בדיבורינו…וזאת הייתה כל גדולתו של הרמב״ם שלא אמר מה שאמרו כולם ולא כתב באופן ספרותי, אלא גם עשה את התורה ספירות ספירות. ומי כמוהו אמר, שאדם צריך לחוס על דיבורו יותר ממה…מי שספר את האותיות שבתורה, עשה אותה ספירות ספירות, טבעות טבעות, עשה את הפילוסופיה, ההלכה והשירה הכל להרמוניה אחת. והחן הזה נמצא גם בידידינו הרב חן. הוא בא להלביש באותה מדרש שנקרא…יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך.
זכרתי ימים מקדם. לפני יותר מ-20 שנה ואני אז רב בעיר קלימוב מחוז נובוזיבקוב. ובעיר המחוז בנובוזיבקוב שימש אז במשרד הרבנות חתן המסיבה שלנו הרב אברהם חן שליט״א. הרבה הרבה פגישות היו לנו במשך אותן השנים, כי היינו שכנים זה לזה - פגישות בשטח הפרטי ופגישות בשטח הציבורי. על שתיים או שלוש מהם אני רוצה להזכיר הפעם. אלה הן פגישות אחדות שהן רק אפיסודות קטנות, מציינות רק פרטים קטנים, אבל מפרטים קטנים דרך אגביים אנו עומדים על אופיו של אדם הרבה יותר מסימנים עיקריים ובולטים.
ובכן ויהי היום. אין ויהי אלא צרה. ואחרי שהמלחמה העולמית הוכרזה ואחרי שהרדיפות על יהודים בכל ערי המדינה החלו להתפשט במידה מבהילה יותר ויותר, ואני מקבל מכתב מהרב חן, בבקשה לבוא אליו בנובוזיבקוב. באתי. הרב של עיר המחוז קורא, צריך לבוא. מה יש? הוברר, שצריך להקדים רפואה למכה גדולה העתידה אולי לבוא על הרבה משפחות מהיהודים תושבי עירי ושמהמכה הזאת תוכלנה להיות תוצאות גם לעלילות על היהודים בכלל בשעת חירום כזאת.
מה יש? והיא הייתה חבורה של יהודים עשירים, אמידים, שעסקו במסחר של מגפים, שטיפעל בלע״ז, ובאותו זמן של המלחמה הוצרכה כמובן הממשלה לכמות גדולה של מגפים, והיהודים הללו ידעו לצבור באמצעים כשרים ואולי גם בלתי כשרים כמות גדולה של המין הזה והם החזיקו אותו בסתר, במחבוא. המחירים עלו מיום ליום יותר ויותר וזה גרם נזק לצבא. הדבר נודע לממשלה. הרב חן שנמצא ביחסים טובים עם שר המחוז ידע לנצל את יחסיו אלה לא לטובת ענייניו הפרטיים, אלא לענייניו הציבוריים, ועל כן נודע לו הדבר משר המחוז, והוא תיכף ידע שצריך להקדים רפואה למכה.
הדבר נסתיים בזה, שקראתי לאותה חבורה, והם ידעו לעשות מה שידעו. הדבר נטשטש - קצת על ידי דורן…כנהוג. אבל באותה שעה אמרתי: הרב הזה הוא רב להושיע, לא בצלצולי שמע ולא בצלצולי תרועה, שעל כל צעד ושעל הם מצלצלים במצלצלים ובתופים ומתגנדרים, אלא יודע לעשות את דברו בחשאי, בצנעה, באופן שהדבר לא יודע לשום איש, באופן שהרפואה קודמת למכה. ונשאתי קל וחומר בעצמי: אם כן עיניו פקוחות לערי הסביבה, כל שכן באותו מקום ובאותו העיר שהוא שכן בה.
פגישה שניה. ויהי היום, הייתי בנובוזיבקוב. סרתי לבית הרב דמתא. כל העם צובאים על ביתו מבוקר עד הערב. הרב חן נהג סלסול בעצמו, והיו לו שעות קבלה. אבל בשעות הקבלה היו צובאים על הבית. הבית היה מלא דיני תורה, ברירות, פשרות, כל צרכי ציבור. באתי בערב, שוחחנו, והנה הגיע שעה 8:00 והוא עוזב את העולם. יש לו שיעורים. פעמיים בשבוע יש לו שיעור בתלמוד בבית הכנסת הגדול - לא שיעור שנהוג בין מנחה למעריב או אחרי מעריב, שנשארים ממילא בבית הכנסת, אלא שיעור בשעה מאוחרת שבאים אליו במיוחד. והנה הוא עוזב את כל ה״עולם״ הזה והולך לבית הכנסת ומזמין גם אותי לשם. קיבלתי את ההזמנה.
באתי לשם, והנה קהל גדול מחכה לו, ביניהם חכמים וסופרים. התקופה היתה תקופה של פליטים, בעשענצים בלע״ז. הם היו יוצאי ליטא, ביניהם היו הרבה חכמים וסופרים. והנה הקהל מחכה לו והוא אומר שיעור בגמרא בבבא בתרא דף נח: שופרא דר׳ יוחנן, שופרא דר׳ אבהו מה הם - שופרא דיעקב אבינו ושופרא דאדם הראשון…ובשפה עשירה וברעיונות עמוקים השכיל להסביר את כל היופי ואת כל השופרא של כל אלה הגדולים. השכיל להסביר את הדבר, שזהו הרמוניה של שלל הצבעים, בין במראות, בין בקולות, בין בכל הכוחות הרוחניים, הערכים, כל היופי שבדבר, ההרמוניה שבהם. ומתוך הרבה מקורות תלמודיים השכיל להסביר את כל אותו היופי שהיה גם אצל רבי אבהו וגם אצל יעקב אבינו וגם אצל אדם הראשון.
אני אמרתי: הנה הרב הזה הוא לא רק רב להושיע, אלא גם רב להשפיע, להשפיע תורה ומוסר, להשפיע את כל המאור שבתורה לזקנים לצעירים, ששותים בצמא את דבריו, באים בשעה מאוחרת בלילה במיוחד לשמוע את דבריו.
והנה פגישה שלישית - אבל כבר לא עם אישיותו אלא עם שמו. ויהי היום בשנת תרפ״ג ואני רב בעיר מדלין. אני מקבל טלגרמה מוועד הקהילה בנובוזיבקוב, שהם החליטו לקבל אותי לרב, שאבוא לשם לכל מיני צרמוניות - כל מיני שטויות. באתי. אחרי שנגמרו כל הצרמוניות שאלתי את הגבאים מה ראו על כך להזמין אותי דווקא עכשיו. אמרו לי: זה ארבע חמש שנים שהרב חן נסע לחוץ לארץ, זה ארבע חמש שנים שעיר נובוזיבקוב יושבת אלמנה חיה. שאלתי: למה חיכיתם איפה עד עכשיו? השיבו לי: העיר נובוזיבקוב לא ישבה אלמנה, אלא כאלמנה שהלך בעלה למדינת הים. כל זמן שהיה לנו ספק, אולי דעתו לחזור, לא יכולנו לקבל שום רב אחר, עד שלא הוברר בהחלט שאין לנו שום תקווה שהוא ישוב אלינו.
ואני אמרתי, כמה גדול האיש וכמה גדולה הזיקה הזאת, שארבע שנים רצופות תחכה עיר גדולה כנובוזיבקוב, שמא - על ספק בלבד - בנו יחזור מחוץ לארץ. היכן מצינו זיקה כזאת מעדה גדולה לרבה?
וכשאני נזכר את כל הדברים האלה ואני רואה את החגיגה הזאת לכבוד התמנותו של הרב חן בבית מדרש אחד של העיר - לא מהגדולים - יש ואני שואל את עצמי: מה החגיגה הזאת שאנחנו חוגגים? לשמחת מה זאת עושה? כשאני נזכר בתפקיד החשוב בעולם הרבנות שמילא בשעתו הרב חן, יש שנופל רוחי עליי למראה החגיגה הזאת. אבל אני אומר: כתוב בפרשת השבוע ״בזאת יבוא אהרן אל הקודש.״ המדרש אומר ״בזאת״ - בזכות ירושלים. ומלכי צדק מלך שלם. אמרו מדרש - המקום הזה מצדיק את יושביו. ואני אומר: הרב חן, אל יפול רוחך עליך, בזאת אתה בא אל הקודש, בירושלים. המקום הזה מצדיק את יושביו. כדאים כל הגלגולים והחילופים שעברו על חייך, שנותנים טעם לכל התמורות. עלה והצלח להוציא תורה מציון ודבר השם ירושלים.
בעז”ה, בגיליון השבוע הבא אציג את הנאום שנשא הרב חן במעמד קבלת הפנים.