ב״ה. כ״ב אלול תשפ״ד.
שלום וברכה,
לקראת השנה החדשה, אני מציג מאמר מאת הרב אברהם חן שכתב לפני שמונים שנה לקראת ראש השנה תש"ה. המאמר נמצא בארכיונו (ARC. 4* 1522 02 167) בכתב ידו כטיוטה ולמיטב ידיעתי לא פורסם. במקומות שבהם כתב היד אינו ברור, הוספתי סימן [...].
המאמר בנוי כמעין דיאלוג פנימי, העוסק בקושי להתכונן לשנה החדשה בהקשר של השואה. לאור האירועים הטרגיים של השנה האחרונה, דבריו מקבלים מימד נוסף של רלוונטיות ועוצמה.
ויהי רצון שעושה השלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל בביאת משיח צדקינו תיכף ומיד ממש!
ראובן
עם לבי
לשנת תש״ה
ללבי:
מדוע אינך מדובב אותי, את מחשבתי, את עשתנותי לראש שנה זו, אינך הורה והוגה שום ברכת-פרידה למשמר-זמן היוצא ושום קבלת-פנים למשמר-זמן הנכנס?
מדוע אינו נטווה ואינו מתרקם בקרבך, בחדרי חדריך, שום נימה, שום תָא, בשביל ״הדרן״ לסיום השנה של תש״ד ובשביל ״מרשות״ להתחלת השנה של תש״ה?
העליה לדוכן ״הצופה״ בערב-שנה ביחוד נעשתה גם אצלי כמעט לחזקה, למסורה. להפקד גם אני בתוך סיעת-מרעינן הקטנה והחביבה, ביום אשר בו יפָקד כל רוח ובשר, - ומדוע זה אינך, לבי, מכונן הפעם למצפה את אשִרַי, ואפילו ממעד אתה אותם?
מדוע נאלמת, לבבי, עכשיו דוקא, ביום-הרת-עולם מיוחד זה, בפרוס שנה עולמית זו דוקא, שהקב״ה מוכרח כבר כביכול יהיה לחדש צביונו של עולם. של העולם כלו בכלל ושל עולמינו-עולמו הוא בפרט?
הלב:
״הדרן״ על מסכת תש״ד, ברכת-פרידה לה? ״קדיש״ עליה צריך להגיד. על מסכת זבחים זו, שחיטת-קדשים זו. קדיש! כולנו. כלם. כל פרט ויחיד וכל הכלל כולו. וגם כל העולם כולו...וגם, וגם…, נורא הדבר להביע, גם בעל העולם, אדון עולם כביכול בעצמו…
ללבי:
ויהא קדיש. דובבני לקדיש. גם ״קדיש״ סחורה היא. שחורה אבל נאווה. קורט של לבונה בכוס היגונים ואפילו בזו של התרעלה.
הלב:
״קדיש״ לששת מליונות טבוחים, שרופים. ואפילו לא טבוחים ושרופים, ולא אפילו קבורים חיים...מהותכים חיים. המליונות הללו. מהותכים ממש כבדיל ועופרת, ערומות, ערומות...בכבשונות וכורי אש וגזים כאלו, שעין לא ראתה ואזן לא שמעה אותן…
מצודות עמקיות בנו מלכתחילה לשם כך, ערים שלימות.
ובתודעה גמורה, בהירה וארוכה מאד של הקרבנות נעשים בהם מוראי שאול אלו, שגם בשאול האמתי אין דוגמתם. […]. יום, יום, לילה, לילה, שעה, שעה. נדונים להיתוך במשפט המלכות ובהודעת פסק הדין...נוסעים בקרונות מיוחדים. להגיהנם...מופשטים ערומים ומוטבלים ביורות רותחים. במתינות ובמיתודית. ושפודים של אש נועצים בבית הסתרים…
והאבות רואים בכך את בניהם והבנים באבות. אח באח ובעל באשתו...וכל אחד רואה גם את ראייתו של האחר אותו…
והרי יש עוד מה שאין הפה יכול לדבר בשום אופן והאזן - לשמוע.
והמליונות הללו הם אחינו, בנינו והורינו.
העל אלו יש ״קדיש״ בעולם, בשום סידור, בשום מֹח?
התחלה על מסכת תש״ה, כעין ״מרשות״ לחתן-בראשית?
לא קדיש על תש״ד ולא ״מרשות״ על תש״ה. לא אוכל ולא רוצה, גם אלמלי יכולתי ורציתי...חסר לב הייתי אני בעצמי, הלב עצמו.
ללבי:
אבל, הרי ״בני קורח מקום בצרו להם בגיהנם עצמו ואמרו עליו שירה״? האם אין תורה הדברים לנו, לכלל ולפרט, לעם ישראל כלו, ולכל אחד ואחד מבניו, לומר, כל האומה וכל יהודי צריך, חייב ויכול לבצר לו מקום בגיהנם עצמו, ואפילו שירה לומר משם?
האם בשביל אינפורמציה או ״קוריוז״ בלבד סיפרו לנו הדברים?
הלב:
מה לך ולבני קרח?
מן האגדה אתה שואלני ובאגדה אשיבך:
בני קורח - שושנים הם.
השיא שבסולם השלימות. למעלה מצדיקים, ישרים ואפילו מחסידים.
מדוע דוקא בני קרח זכו לתואר הכי נשגב? לא לי עכשיו להכנס בדרוש ואפילו בהבנה אמתית ופשוטה, כפי שצריך להבין הקסמים שבאגדה, שבאותו בית הנכאות של רעיונות עמוקים כתהום וזכים כתכלת השמים וענוגים כלבנה. ולולא היתה השעה נוראה כל כך שאסור להשתעשע אפילו בדברי-תורה, אסור להרכין את הלב […] אפשר גם אנו בדרכי הכושלות מטייל קצת את הפרדס […] של אגדה נהדרה זו. ולכן עכשיו אין מקום לזה.
העיקר לנו, שאותה האגדה שהבצירה לבני קרח מקום בגיהנם ואיפשרה להם לומר שירה, היא שהכתירה אותם בכתר הכי גדול מכל הכתרים...בעטרה של שושנים, שכביכול הקב״ה בעצמו התאווה לה…
אבל מה לך ולהם...לך ולדכוותך?
ומה לגיהנם של אב הרחמים - ולמיידאניק, טריבלינקא ואושווינץ?
הלא אם היו נותנים כל שבעת מדורי הגיהנום בכף אחת ואפילו כל צרותיהם של ישראל עמהם על שני חורבנותיהם, חורבן ביתר, תתנ״ו, […] השמד, האינקביזיציה הקדושה, נירונברג ות״ח ות״ט וכל הכבשונות והמוקדים עד הטביחות האוקרייניות ועד בכלל, - כל אלו בכף אחת - ושעה אחת של מיידאניק - היתה הוא מכריעה את כולם…
במיידאניק תמה אני, אם אפילו בני קרח היו מבצרים להם מקום, אף כי לומר שירה שם…
ללבי:
אבל שוב, הרי זוהי כחם של ישראל ומהותם, לעמוד בנסיונות. לבלי להתמוטט ולהתמעד מכל מיני יסורים, שפטים ומוראים, ״תוכחות״ וזוועות. זוהי המערכה שלהם, ואבן-הבוחן שלהם. כסלע איתן בלב ים...כל הגלים ומשברי-הים משתברים על הסלע, והסלע נשאר. וזוהי כל נקודת ההפלאה בין ישראל ולא-ישראל. לבלי להתמרד ואפילו לבלי להתאונן.
״לא תעשון אתי, כדרך שהאחרים מנהגן במדינות. כשהטובה באה עליהם הם מכבדים את אלהיהם, שנאמר, ע״כ יזבח לחרמו, וכשהפורעניות באה עליהם, הם מקללים אותם, שנאמר וקלל במלכו ואלקיו, אבל אתם, אם הבאתי עליכם את הטובה תנו הודאה, ואם אבוא עליכם יסורים תנו הודאה. וכן דוד אמר כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא, בין כך ובין כך, בשם ה׳ אקרא״ (מכילתא)
יתר מכן, מטבעה ואופיה אומה זו, שהפורעניות והתוכחות לא רק שאינן מביאות אותה לקריאת תגר על ״בעל העולם״ ואינה מזמינתו לדו-קרב, אלא שמאשימה את עצמה דוקא ביסורים. ויותר מכל, בשעה שהיא הצדיקה. בכל אופן, יותר מכל עם ולשון אחר שהוא.
״רני ושמחי. א״ל הקב״ה למלאכי השרת, בואו ואודיע אתכם צדקתן של בנַי. שאני טענתים בעולם כמה צרות. ויסורים הבאתי עליהם בכל דור ודור ובכל שעה ולא בעטו בי, אלא קוראים את עצמם רשעים וקוראים אותי צדיק. והן אומרים בלשון הזה: אבל אנחנו חטאנו, העוינו והרשענו. ומשפטים הטובים לא שוה לנו, ואתה צדיק…לכן מקלס שלמה את כנסת-ישראל״ (פסיקתא)
וזוהי הרי המדה הכי אופיינית שבעם-זו.
יותר מכן ואופייניי מכן, וגם יותר עמוק. דוקא הבירה הדולקת הביאה את אברהם לידי ההכרה ההכרחית, שאי-אפשר לבירה בלא מנהיג.
את חוקר ה״בראשית״ הבראשיתי, הבוחן הבלתי-אמצעי את האלקים ואת העולם ואת הקשר שבינותם. לא ספרים וסופרים, מורים ומחקרים, הערו את מקור מחשבתו ולא הם טוו את חוטי רעיונותיו.
אב לא למדו, רב לא היה לו. שני כליותיו נבעו חכמה (לפי נוסח אחר: נעשו כשני רבנים). משנגמל הנער התחיל משוטט…
והיא, שהביאתו לידי השגת המציאות - מחיוב המציאות. ולבאין-ערוך יותר מכן. לידי השגת המנהיג...וליותר עוד מכן: לידי אהבת המנהיג, להאהבה האברהמית. שהוא ואהבתו אחד. ולידי השגת צדקתו המוחלטת. דוקא הבירה הדולקת ולא הבנין על תלה.
וואו...