שלום וברכה,
לכבוד י״ב-י״ג תמוז - חג הגאולה של הרבי הריי"צ זצ״ל נבג״ם זי״ע - אני שמח להציג מאמר קצר מפרי עטו של הרב אברהם יהודה חן ז״ל שנכתב בשנת תשי״ז לציון שלושים שנה לי״ב-י״ג תמוז.
המאמר המקורי ניתן למצוא בארכיונים של הרב חן בספריה הלאומית (ARC. 4* 1522 02 146). נראה שהמאמר לא הושלם, ולא הצגתי את הדף האחרון שמוביל לנקודה שלא נשלמה.
יהי רצון שבזכות הגאולה של י״ב-י״ג תמוז, כל השבויים בשבי ישוחררו מיד, ונזכה לגאולה האמיתית והשלימה עם משיח צדקנו נאו.
ראובן
חגים
(ליובל השלושים לשחרור של האדמו״ר הריי״צ ז״ל)
המאסר והשחרור ותורתם.
לשם מה צריכים היו האדמורים החבדיים ״לערוך כלא״?
גם אדמורים מסיעות אחרות של החסידות נתפסו למאסרם. ובשיעור ידוע גם לגביהם קיימת השאלה. אכן בכל כובדה היא עומדת רק לגבי החבדיים.
האדמורים הנאסרים האחרים יחידים היו בשושלתם. ועל עצמם נתפסו. לא על תורתם ותפיסת-עולמם. כזו היתה אסירתו של האדמו״ר הרוזיני, הטלנאי וכיוצא. על מזימה להעשות מלכי ישראל. על שאיפתם לכתר מלכות ושרביט מושלם.
השושלת החבדית היתה כלה (פרט לאחד, הרש״ב נבג״ם) אסירה. מי פחות מי יותר. בזמן ובחומרה. מן אבי השושלת השניאורסונית ויוצרה של החסידות הזו, מתכננה ונוטעה בעולם, האדמו״ר הזקן, התניא, עד נין נכדו. בן אחר בן. וחותנו של האדמו״ר הרמ״ש שליט״א, להבדיל בין חייים לחיים.
המקרים…
האם אפיזודות הן. מקרים בעלמא. צללים עוברים.
שתי שאלות יש כאן.
השאלה האחת - למה ישבו - אם היא שאלה בכלל. הושיבו אותם וישבו. בהם לא נמלכו.
והשאלה האחרת - שאלת המקרא - צריך לשאול אותה לגבי רבבות רבבות של אישים אלקיים. אבות האומה. ראשי תורה וקברניטיה. ביניהם אברהם אבינו, משה ור׳ עקיבא.
אבל כאן, בעצם, גלומה כבר התשובה.
בתורה יש כלל; מה שקורה לאדם בחייו טבוע כבר באדם. וזהו סוד נורא-עלילה באדם. דחף פנימי מוליך אותו למקום שהוא צריך ללכת…אם טוב ואם למוטב. ולמוטב בגמרא ההוראה לא לטוב.
רגלוהי
הרגלים עצמן אינן מבינות שיש מי שמצעיד אותן. הלל הזקן, הוא אחד מבעלי הסיסמאות הנוקבות, בשמחת בית השואבה היה אומר: ״במקום שלבי חפץ שם רגלי מוליכות אותי״.
והרמב״ם מפרש ״אם תלכו עמי בקרי אף אני אלך עמכם בחמת קרי״ - אם תאמרו שהכל מקרי - אשלח עליכם מקרים רעים. אימרה שאינה של פילוסוף.
מאורעות שחתכו גורלו של עולם באו לעולם על-ידי אישים אשר כאילו נגזר עליהם לעשות מעשיהם…
״לא דור היה ראוי לאותו המעשה…אלא כדי להורות תשובה ליחיד. להורות תשובה לרבים…״
היה להם דחף מלמעלה.
ר׳ עקיבא בשעת מיתתו הנוראה אמר: ״כל ימי הייתי מצטער עד שבא לידי…בכל לבבך קיימתי בכל נפשך קיימתי בכל מאדך לא קיימתי…״ והירושלמי מוסיף: ״ולא פלג לבוהי״. לא היו שתי דעות בלבו. לרגע הזה שאף כל ימיו ועתה הגיע אליו. ולא פלג לבוהי.
כל הסיפור של הרוגי מלכות. השלמה עם הגזירה ושמחתם עליה כשירד אליהם ר׳ ישמעאל…משום שהיסורים האלה היו טבועים בנשמתם. והלל צייטלין - עתה מותר אליבא דכולא לקרוא לו קדוש - הלך לגרדום עטוף טלית ותפילין…
מדוע חוגגים גם השחרור מן המאסר כאילו היה נס?
המאסר נחשב מן הענשים הקלים.
אין אנו דנים על אלה הקדושים שנספו על קידוש השם. זו שאלת הנצח. סוד אלוה ואומה. אלוה ואדם. כאן חשבון הנצח אותו לא נשיג.
אולם כאן מדברים לא על השרופים. אפילו לא על האודים המוצלים מאש.
אנו מדברים על אלה שהעונש הצמיח אותם וגידל אותם ועשאם למה שהיו. לא רק שלא נשתברו, אלא הגיעו לשיא של עצמם.
מה עושה המאסר?
למאסר שלוש פעולות:
המאסר בעצמו - שלילת העצמיות. וזה מבריח את האסיר להתחבא בתוך עצמו. בסוף עצמו.
הוא גורם להתיחדות עם עצמו. עם נפשו ועם חשבונו. הם מעמיקים את ייחודו.
והדבר השלישי - ההתייחדות עם הזמן על כל חילופיו ומשמרותיו בלי הפסקות וללא מחיצות.
והאדם שאינו נשבר במאסר - זוכה לכל השלושה.
השחרור…
השחרור הוא הפרקן לעצמיות שנצטברה בכלא בהתייחדו עם עצמו, עם הזמן ועם שלילת העצמיות.
התגלות התעלומה.
וכשנרעדת התעלומה העצמית - נרעדה התהום של ההוויה. הנעלם מכל נעלם. האלהים.
וזו היתה מהותם ושיטתם של האדמורים החבדיים - גלוי העצם.
התניא היה אומר: מה לי בשמים ומי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ - איך דארף ניט דיין גן-עדן, איך דארף ניט דיין עולם הבא, איך דארף נאר דיך אליין.
ועל כן נאסרו.
הם הגיעו להתגלות העצם - ועל כך החג.